תגובה שכתבתי בתפוז, פירוט על התוכן אליו הגבתי [בסוגריים מרובעות].
בקשר לקוביות, אני מסכימה שהסוף שלהן צולע, אבל הרעיון לא היה בכלל הקוביות. ואולי זאת אחת הבעיות הגדולות בפרק, שיש דגש על הקוביות. הפרק מנסה לתאר איך מתמודדים עם אויב שכשנלחמים בו יש זמן לשבת ולקשקש ולנוח וזה לא הקטע הסטנדרטי של “אווו! אקשן! שייני! לרוץ להרביץ ולנצח!”)
[הדוקטור בבית הפונדים]
הוא מציב מראות וניגודים (לכן הדוקטור אומר לאיימי through the looking glass נראה לי, כי כל הפרק היה מלא במראות וניגודים) החל מהקוביות שמראות את פני האנושות (כל דבר נוצץ הוא גאדג’ט, ומצד שני ההתרגלות המהירה והאימוץ של דברים חדשים לחיים שלנו) דרך הדוקטור וההתמודדות שלו עם החיים, בריאן כמראה לדוקטור, ועד המראה שמוצבת מול איימי ורורי: זה אתם, אלו החיים שלכם, מה עכשיו.
(ובסוף המראה שבריאן מציב מול הדוקטור, כשהטארדיס מאחוריו: האם הדוקטור בטארדיס מעניין בגלל ההרפתקאות – לא, בגלל מי שהוא, שאת זה הפרק חוקר)
אם היינו רק מדברים על הדוקטור בחיים הנורמלים הפרק היה חוקר רק זווית אחת לעייפה. הדוקטור משתעמם. “ככה זמן בדרך כלל עובר? לאט ובסדר הנכון..” ראינו את זה כבר לפני עונה וחצי. ואז אולי הוא מתרגל. או מתחרפן. זה לאורך 45 דקות..?
[…]
בריאן הוא לא רק מבוגר ששומר. כשהדוקטור חסר סבלנות, בריאן מלא סבלנות. הדוקטור קם לחיים וקופץ לרגליים, בריאן קם לחיים ובוהה כמו אדיוט עד שגוררים אותו החוצה. מצד שני, כשלדוקטור אין תאוריות, בריאן יורה צרורות. הוא שם בשביל להדגיש את הדוקטור בכך שהוא מהווה ניגוד.
[…]
(אגב, רק אני שמתי לב לקטע של הדוקטור-פרדי מרקורי?)
ויש לי שתי תאוריות שצריך לבדוק –
האחת שיש הקבלה כלשהי בין כל פרק של פונד לייף לחמישה האלה, אם כי הסיכוי נמוך.
השניה שכל אחד מהארבעה, אולי חמישה, פרקים האלו בא להגיד משהו נורא קונקרטי, ושאולי יש לזה רמזים בדיאלוגים עם איימי (זה מה שהזכיר לי). חשבתי על המשך העניין של זהות, בפרק הראשון “מי אני זה מי שאני חושב שאני” וברביעי “מי אני זה הסיטואציה בה אני נמצא / איך אני מתמודד”. אבל על האחרים זה יוצא קצת מאולץ. צריך לחשוב. לא השוויתי לדיאלוגים עדיין אבל בטח אפשר להגיד משהו על ההבדלים ביניהם.